"קנאת סופרים (צלמים) תרבה חכמה".
מאחר והנושא הקודם נסגר, אוסיף נקודת מבט נוספת, ואולי קצת שונה. אין כאן קנאה במובנה הפשוט, אלא אמונה יוקדת של צלמים בצדקת דרכם.
שתי דעות חשובות הועלו בפורום על ידי צלמים מוכשרים מהדרגה העליונה באתר זה. שתי דעות נכונות שעלו מראיה שונה. האחת טוענת- אני אצטיין בתחומי "ואמשוך" את השאר. כלומר יכולותיי האישיות תהיינה הדוגמא והמופת לאחרים להתקדם לפחות לרמה שהגעתי אליה. הדעה השנייה דוגלת- "אני אדחוף" את השאר. כלומר אראה להם, ואעודד אותם להעלות את רמתם תחומים נוספים, כך שיוכלו להתפתח ולהבליט את יכולותיהם המגוונות.
לדעתי, שתי הדעות נכונות, אך הן חייבות להשלים אחת את השנייה ולא להגביל אחת את השנייה. כל התערבות (למרות הכוונה המוצהרת החיובית), תפגע באיזון העדין.
כיום לצערי, משום הקלות הבלתי נתפשת ביצירת צילום, כל אוחז מצלמה הינו "צלם". מעטים החברים המנסים להיכנס לעובי הקורה בתחום הצילום. כראייה לכך ניתן לראות את מספר הביקורים המועט להודעות בפורומים המפנות לתכנים, כתבות או סרטים שחברים רציניים מביאים לידיעת הכלל. כפועל יוצא מכך, חלק גדול מהצילומים שלנו אינו ברמה "מרתקת או עוצרת נשימה", ולכן נתינת במה פתוחה "ללא כיסוי", עלולה להיות מוטעה. אנחנו בצורה מלאכותית עלולים לקדם את הבינוניות.
אי אפשר להעלות רמה על ידי הורדת רמה (משפט נכון לשונית, ובמיוחד רעיונית). זה המוטו שאנחנו לצערי שוכחים לעיתים קרובות.
אי אפשר להילחם בדרך הטבע, קודם העין ולאחר מכן המח. את הצורניות ניתן להראות לכל אחד, אך את המהות והתוכן ניתן להעביר רק לחברים שיכולים ורוצים בכך. כל אחד עם העדפותיו ויכולותיו.
אי אפשר לדחוף. ההבשלה היא איטית.
אורי