מהו תצלום אמנותי?

בקרב צלמים לא מעטים קיימת מבוכה רבה בנושא "מהו תצלום אמנותי". במאמר שלפניכם ד"ר מתי דוידסון, מחבר הספר "הזמנה לפגישה עם אמנות הצילום" נוגע בכמה מאפיינים שעושים את ההבדל בין צילום יפה לצילום אמנותי.

 ד"ר מתי דוידסון
  ‏יום ראשון ‏26 ‏אפריל ‏2015


בקרב צלמים חובבים לא מעטים קיימת מבוכה רבה בנושא "מהו תצלום אמנותי". יש כאלו הסבורים ששימוש מושכל באפקטים דיגיטליים המכונים "אמנותיים" יש בהם כדי להפוך תצלום סתמי לתצלום אמנותי. אחרים סבורים שתצלום יפה הוא בהכרח גם תצלום אמנותי, משום שאמנות מזוהה בדרך כלל עם יופי. יש גם כאלו המאמינים שתצלומי ה"אווהו", המעוררים קריאות התפעלות מכל מי שצופה בהם, הם אמנות, ואפילו אמנות גבוהה.

כדי לדעת מהו תצלום אמנותי יש בראש וראשונה להגדיר מהי אמנות. כאן אנחנו נכנסים לשדה מוקשים. השיח על מהותה של האמנות נמשך ברציפות מזה אלפיים וחמש מאות שנה וטרם נמצאה הגדרה מוסכמת. מה שכן מוסכם על רוב החוקרים הוא שהערך של האמנות לאחר הרנסנס הוא לא ערך שימושי אלא חוויתי, היינו תפקידה של האמנות היא להקנות לנו חוויה אמנותית, או במילים אחרות חוויה אסתטית.

הפילוסוף האנגלי שעסק בחקר האסתטיקה, טֶרי דיפי, מסביר מהי חוויה אסתטית:
בזמן חוויה אסתטית אנו מאבדים את  'העצמי'  שלנו וזוכים בו בחזרה. 'העצמי' נשכח כאשר הוא נטמע במושא ההתבוננות וחקירתו, ובשובו החוויה שחווינו הופכת לחלק מאיתנו. באמצעות החושים, הדמיון והשכל, האדם קולט תופעות ורעיונות המרחיבים ומעמיקים את התודעה כך, שמשהו מהחיים בעולם או מהאפשרויות שיש בעולם, נעשה חלק מהתחום הפרטי של חיינו. אנו חווים רגע של שכחה עצמית והשלמה עצמית. מה שמנתק אותנו מכל דבר אחר הוא גם המשיב לנו את ישותנו. מאותו רגע החוויה שחווינו מוטמעת בתוכנו ומשפיעה על זהותנו.

החוויה האסתטית משלבת אפוא בין הרגש לשכל. יש הרבה תצלומים מדהימים המסתובבים ברשת האינטרנט, אבל הם אינם מושכים את תשומת ליבי, כי כבר ראיתי אלפי תצלומים דומים. הם יפים מאוד אך אותי הם משעממים מאוד מסיבה אחת פשוטה: הם אינם מעוררים את סקרנותי. תצלום טוב צריך לעורר סקרנות, משהו לחשוב עליו. ואכן, כל אחד מאיתנו חשוף לאינספור תצלומים מדהימים. את מרביתם אנחנו שוכחים, את מיעוטם אנחנו זוכרים, תצלומים בודדים מותירים בנו חותם –  אלו הם התצלומים הטובים באמת, להם שמור התואר תצלום אמנותי.

ועתה, אם כלי הבוחן שאני מציע תוכלו להעריך אם התצלומים שלכם מעוררים סקרנות ויש בהם דבר מה הפועל על הרגש ומגרה את האינטלקט בעת ובעונה אחת. תצלומים אלו אינם חייבים להיות יפים, הם גם אינם צריכים להיות מושלמים מבחינה טכנית וכמובן שברבים מהם אין זכר ל"אווהו", להיפך, לפעמים לוקח זמן רב לעכל אותם.

הדוגמאות לכך הן רבות מספור לפיכך אסתפק בשתיים בלבד.

ווקר אוונס נחשב לאחד מאבות הצילום הדוקומנטרי. בפרויקט הצילום האחרון שלו (1938-1941) הוא צילם אנשים ברכבת התחתית בניו יורק.

Walker Evans, Subway Portrait, New York City, 1938-41



על פי אמות המידה של צלמים חובבים רבים, עליהם אני למד בפורומים השונים, תצלום זה מלא בפגמים טכניים.  ובכל זאת, זו אחת מהסדרות הנחשבות ביותר בהיסטוריה של אמנות הצילום. הדמויות מסקרנות. אוונס מסביר שהוא ביקש להתחקות אחר האנשים הפשוטים (מעמד הביניים) הנוסעים ברכבת תחתית.  זו דוגמה לתצלום שמצריך התבוננות וריכוז כדי ליהנות ממנו. הוא אינו מדהים ביופיו אך יש בו משהו שמרתק את הצופה – על מה חושבים אנשים אלו? מהו עולמם?

הדוגמה השנייה היא תצלום של אנדריאס גורסקי "ריין 2, 1999".

כל מי שעשה טיול לאורך גדות הריין, או צפה בתמונות הנוף המרהיבות של האזור, לא נתקל במראה כזה, ולא במקרה. גורסקי צילם את התמונה בקרבת העיר דיסלדורף וכדרכו עשה לה עיבוד דיגיטלי. הוא מחק מהתמונה את כל מה שיכול לסמן את המקום והזמן: בניינים, אנשים שטיילו עם כלביהם, רוכבי אפנים ועוד. הוא חיבר מספר קטעים מצולמים של הריין לרצף אחד. התצלום מתאר כביכול רצועה של הנהר, אך אין שום סממן מיוחד המאפיין את קו החוף. רצועת מים זו יכולה להיות בכל מקום ובאף מקום. זהו נוף מפוברק שנוצר באמצעים דיגיטליים. התצלום הוא מאוד גרפי, בנוי מרצועות צבע בהן אנחנו מזהים שמים, חוף, שביל.  האפקט הוא של ציור מופשט. גורסקי מעיד שזו התמונה האהובה עליו ביותר: "היא מבטאת המון באמצעים מינימאליים [...] זו אלגוריה העוסקת במשמעות החיים ובמצב הקיומי".

ואכן, הדיסוננס בין המציאות (מראות נוף מרהיבים) לדימוי (נוף משעמם) נועד לעורר תהיות וחשיבה ביקורתית על הזיקה שבין האדם לנוף. האם האנשים החיים בתוך הנוף הקסום של גדות הריין הפכו בשל כך לאנשים טובים יותר מאלו החיים באזורים עלובים? גורסקי סבור שלא. האדם לדידו אינו תבנית נוף מולדתו. נהר הריין עם נופיו היפים אינו מעורר אצל גורסקי זיכרונות רומנטיים, אלא זיכרונות של היסטוריה עקובה מדם. על גדות הריין נרצחו המוני בית אדם. גורסקי מסביר שהוא עשה את המניפולציות הדיגיטליות כדי להפוך את הדימוי לקודר.

התצלומים שלכם בפורטל הרבה יותר יפים מהתצלום של גורסקי. ובכל זאת תצלום זה נמכר ב- 4.3 מיליון דולר, והוא עד עתה התצלום היקר ביותר בהיסטוריה. אין ספק שהקונספט (המסר) של התצלומים של אוונס וגורסקי, בדומה לתצלומי אמנות אחרים, ממלא תפקיד חשוב. כל אמן צריך להעביר בעבודתו איזה שהוא מסר, אחרת מדוע הוא יוצר? הרגשתי היא שהמסר של צלמים חובבים רבים הוא "תראו את היכולת הטכנית שלי להדהים אתכם בתצלומי אווהו." זה מסר לגיטימי אבל הוא אינו יכול להוביל ליצירת תוצרים שיש להם ערך של אמנות.


ד"ר מתי דוידסון עוסק בהיסטוריה ותיאוריה של צילום.
לבלוג של ד"ר מתי דוידסון.

ספרו "הזמנה לפגישה עם אמנות הצילום" יצא לאור השנה. לרכישת הספר.


הזמנה לפגישה עם אמנות הצילום







קרא עוד על ד"ר מתי דוידסון | אמנות הצילום | Andreas Gursky | Walker Evans

למאמר זה התפרסמו 2 תגובות. הוסף תגובה למאמר
  אומנות הצילום  |   דוד עידן  |   ‏29/‏04/‏2015
ספר מעניין ומיוחד,וכך גם המחבר
 אמנות בהתאם להבנה של המתבונן  |   מריוס פ  |   ‏11/‏12/‏2015
" כל אמן צריך להעביר בעבודתו איזה שהוא מסר, אחרת מדוע הוא יוצר? הרגשתי היא שהמסר של צלמים חובבים רבים הוא "תראו את היכולת הטכנית שלי להדהים אתכם בתצלומי אווהו." זה מסר לגיטימי אבל הוא אינו יכול להוביל ליצירת תוצרים שיש להם ערך של אמנות!" עד כאן מסכים לכול מילה. לדעתי האישית מתוך התנסות והשכלה בתחום האמנות,
תובנות אלו הם הלב של כל יצירת אמנות אמיתית.
פן נוסף, משמעותי, היא היכולת של היוצר ליצור,ולהעביר את הרעיון והמסר בייחוד בתמונת צילום, במבנה הפרים הבודד (טכניקה, צבעים, צורות וכו')ללא תוספות פילוסופיות והסברים ארוכים בכתב, מלבד כותרת תואמת את יצירת האמנות המכוונת את הצופה והמהווה תמרור הכוונה לרעיון העיקרי שהאומן כיוון אליו.